"סוף מעשה במחשבה תחילה"

 

מורכבות ניהול הליך בבית המשפט
עמידה בדרישת נטל הראיה והשכנוע

 

לא אחת מתרחשת סיטואציה אשר בה צדדים מצויים במחלוקת ביניהם ואחד הצדדים בוחר בהגשת תביעה לבית משפט לצורך הכרעה במחלוקת, ומכאן ואילך מכונה הוא "התובע" ואילו הצד השני מכונה "הנתבע" .

 

בטרם נוקטים הליך מעין זה, יש לבחון את הדרך אשר תגדיל את הסיכוי לנצח בהליך המשפטי. טעות חמורה היא לפנות להליך משפטי, בטרם יודעים ברמת סבירות גבוהה כי ההליך המשפטי יסייע לתובע או אף יעמיד אותו במצב טוב יותר בסיומו.

 

כדי לזכות בהליך משפטי, על התובע להרים את נטל הראיה והשכנוע המוטל עליו ללא כחל ושרק.

 

לכן, השאלה הראשונה שאדם או חברה בע"מ צריכים לשאול את עצמם בטרם נקיטת הליך משפטי הינה, האם התובעים עומדים בנטל הראיה הנדרש להוכחת תביעתם?

 

בפסיקה נקבע כדלקמן:

"נטל השכנוע ....לעד הוא רובץ על כתפיו של התובע. התובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו.... כזהו נטל הבאת ההוכחות מבחינתו של התובע וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט....." (1)

 

וכך קבע בית המשפט העליון (2):

"הכלל הבסיסי הוא כי "המוציא מחברו – עליו הראיה", ולכן נושא התובע בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של תביעתו, ועל מנת לזכות בה עליו להטות את מאזן ההסתברויות לטובתו על ידי הרמת נטל הוכחת התביעה בשיעור העולה על 50%... במקרה שבו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, יפעל הספק לחובת התובע".

 

כאמור לעיל, על מנת להיכנס בשערי בית המשפט עם סיכויים גבוהים להצליח בהליך המשפטי אותו מעוניינים להגיש, יש צורך לעשות זאת לאחר שפעלנו במישורים הבאים:

א. העלאת העובדות החשובות להוכחת התביעה על הכתב .

ב. איתור המסמכים הרלוונטיים התומכים בעובדות הנטענות.

ג. איתור העדים (לפחות שניים) שיעידו לטובת הוכחת טענות התובע, ובירור נכונותם להעיד בבימ"ש .

ד. ניתוח ראיות התובע מול הטענה שככל הנראה יטען הנתבע בהליך המשפטי.

 

חשוב להבהיר, כי לא די לטעון טענות "בעלמא" ולהסתמך על כך שהצד השני ישתוק כתגובה או לא יפריך את הטענות שלי, אלא יש צורך בהבאת ראיות פוזיטיביות.

 

מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן (של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן ואת המשקל שיש להעניק להן (לדוג': באמצעות שמיעת עדים, בדיקות גרפולוג, חוות דעת מומחים ועוד) ומגיע לאחר שקילת כל ההוכחות למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד; 

 

על התובע להוכיח את תביעתו במשקל של למעלה מחמישים אחוזים בלבד,  כדי לצאת ידי חובתו. בעל-הדין שיזכה במשפט הוא זה שישכנע את בית המשפט, כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. לשון אחר, בית המשפט יעדיף, בתום המשפט, את הגרסה, שהסתברות נכונותה הינה יותר מ- 50%. 

 

בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן ההסתברויות כי "...דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...."

 

המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את חובת השכנוע  והן את חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו. מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע מוטל הנטל לשכנע בצדקת טענותיו, החובה להוכיח טענת בעל דין כלפי יריבו, בהתאם לדין המהותי ולשאת בנטל השכנוע, שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש

 

בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, -נטל הבאת הראיות-לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק, קרי החובה להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע ותמיכה ביסודות המקימים את עילת התביעה.

 

אומנם ניתן לחזק את הראיות הקיימות בדרכים שונות ובכלל זה באמצעות: גילוי מסמכים, שאלונים דרישה לקבלת פרטים נוספים, צו לתפיסת מסמכים וכניסה לחצרים אולם בסיס התביעה חייב להיות קיים בידי התביעה .

 

יש לזכור כי בהתאם להוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו בנימוקים מיוחדים , מדוע החליט לחרוג מהכלל ולהסתפק באותה עדות יחידה.

 

עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו כך שמשקל עדותו נמוכה יותר ממשקל עד אובייקטיבי. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה.

 

 

יתר על כן כאשר תובע נמנע מלהביא ראיה שהיה מצופה ממנו שיציג אותה לבימ"ש הן בדרך של מסמך והן בדרך של הימנעות מהבאת עד, יחשב הדבר לחובתו מתוך הנחה שהסיבה שהעדות ו/או המסמך לא הוצגו ע"י התובע מאחר וככול הנראה הצגתם הייתה משנה את מצבו בתיק לרעה. הדברים הובאו במספר פסקי דין ובכלל זה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד סלימה מתתיהו  בו נקבעה ההלכה על פיה

 

"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. אי-הבאת עד כזה יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד, אולם זאת הנחה שניתנת לסתירה" .

 

יש לזכור כי ההליך המשפטי בבית המשפט כרוך בעגמת נפש, אי וודאות, תסכול, הימשכות של שנים, הוצאות מרובות וכיו"ב וזאת גם כאשר התובע , בטוח ב-100 האחוזים בצדקת טענותיו.

 

יש לזכור כי במסגרת הדיון העדים לעיתים עונים בטעות תשובות אשר סותרים את גרסתם הראשונית בין אם התבלבלו בין אם שכחו את אשר אירע ובין אם נזכרו שהגרסה שונה מאשר נטענה על ידם בתחילה.

 

לעיתים העד של הצד השני יספר לפתע בחקירתו סיפור שכלל לא היה ידוע לתובע ושוב יתגלו עובדות חדשות אשר יקשו על הוכחת טענת התובע .

 

בבואנו לאולמו של בית המשפט הנכבד עלינו לאמץ את האמרה כי "הקרב הינו ממלכת האי ודאות" ויש לקחת זו בחשבון בטרם ניגשים להליך המשפטי ואף בטרם הוכרע ההליך בפס"ד.

 

לאור זאת, ההמלצה שלנו: במקרים שבהם החוזק הראייתי אינו ברור, כל פתרון שניתן לפתור בדרך של פשרה או ויתור – הוא תמיד עדיף על פני פניה לבית המשפט. ועל כן ניגש לבית המשפט רק במקרים שאין ברירה אחרת וכאשר מוצו כל אפשרויות הפשרה / גישור ו/או הגעה להסכמה שאף שאינה טובה ואינה ראויה , בכו"ז ניתן לחיות איתה.

 

בהערת אגב אך לא פחות חשובה יש לקחת בחשבון כי כדי לפנות לבית משפט (מלבד מקרים של סיוע מצד המדינה בניהול ההליך באמצעות הסיוע המשפטי ו/או פרו בנו) יש צורך בגיוס סך של כ- 10,000 $ לפחות כשכר טרחת עו"ד בכל תיק אזרחי , וזאת כאשר גם כאשר ברור לנו כי גם כאשר נזכה לבסוף בתביעה, הרי שבית המשפט יחזיר לנו רק כרבע מהעלויות המשפטיות הריאליות שהוצאנו בתיק.

 

נסיים בדברי הרמב"ם אודות חשיבות הפשרה כפי שבאו לידי ביטוי בהקדמה לפירוש המשנה :

"...וצריך להיות מהדר בכל דיניו אחר הפשרה. ואם יוכל שלא יפסוק דין בכל ימיו, אבל שיעשה פשרה בין שני המריבים, הנה מה טוב ומה נעים"(3).

 

(1) נקבע בת.א. (ת"א) 75960/04 ארזי לימור נ' אקטיביטי תיירות ונופש, אשר הסתמך על כב' הנשיא אגרנט בד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' פולה פסיה כהן.

 

(2) ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ.

 

(3) דברי הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה.